יום שני, 11 באפריל 2011

היה לי שבוע אחד העמוסים, אם לא ה...!

בואו נראה.







יום ראשון לא היה משהו מיוחד. הייתי בגן והשתוללתי בבית.




יום שני היה לי יום הולדת! אבא אסף אותי מהגן עם בלון של הלו קיטי, ואז הלכנו לבריכה, ואז בערב קיבלתי עוגה עם נר ונתנו לי לכבות אותו שלוש פעמים.




יום שלישי אמא ואני עשינו חיים בבית.


יום רביעי אספנו את סבתא יוספה מרמת גן ונסענו לאודישן. היו שם מיליון ילדים אחרים, וכשסבתא ראתה את זה היא קיבלה חום, אז היא הלכה לאחת מהאחראיות, והצביעה על הבטן של אמא, ואמרה לה "את רואה את זה? את רוצה שהיא תלד פה?" אני לא יודעת מה זה אומר, אבל 5 דקות אחר כך קראו "לירי בארי-שדה?" ונכנסנו. הייתי מהממת, כמובן. חייכתי ואמרתי שאני בת שתיים כששאלו בת כמה אני, ועשיתי אריה. אמא אומרת שאם הם לא ירצו אותי הם פראיירים. ואז אצל סבא וסבתא באו לבקר אותי עומר ורון, חברים של דודה שרון, ועומר רדף אחרי בשאגות בכל הבית. התעייפתי כל כך עד שכשהגעתי הביתה התפרקתי לאמא לגמרי ונרדמתי להמון זמן.



ביום חמישי דודה שרון באה לבקר אותי והשתוללנו על השטיח (דודה שרון כל הזמן משתוללת איתי ונותנת לי לרכוב עליה כאילו היא סוס), ואז אבא לקח אותי לבריכה.



ביום שישי עשו לי יומולדת בגן. לא כל כך שיתפתי פעולה במהלך המסיבה עצמה, אבל אחרי שכל הילדים יצאו לגינה (ואני, כמובן, נשארתי אחרונה כדי לחסל כל מה ששמו לי בצלחת) הוצאתי את החישוקים והראיתי לאמא ואבא שאני כן יודעת מה לעשות, פשוט לא תמיד מתחשק לי לעשות את זה מול קהל. אמא ואבא לקחו אותי הביתה כדי שאני לא אהיה עצובה שהשאירו אותי בגן לבד, ולקחו אותי לסידורים. היינו בכתר ובחנות לכלים חד פעמיים ובסופר, ונתנו לי לבחור סכו"ם. ואז אמא החליטה שנוסעים לפרנצ'סקה. אתם לא מבינים כמה אכלתי. ניוקי ובייבי שרימפס מאבא ורביולי ברוקולי מאבא וקרם ברולה ולחם וממרח סלמון. אמא אומרת שאני כמו טוחן אשפה.






וביום שבת היה הכי כיף, כי עשו לי יומולדת בגינה מתחת לבית. כ-ולם הגיעו - ארנון ושי ויונתן ונתי ומאיה מהגן. היה המון אוכל כולל עוגה בצורת פרפר ואמא ואבא דאגו שתהיה מגלשה ונדנדה ואוהל עם כדורים.




התרוצצתי כל כך הרבה עד שנרדמתי אחר כך לשעתיים... וגם קיבלתי המון מתנות, אבל המתנה הכי שווה היא אופניים שאמא אומרת שהם רטרו. הם עוד קצת גדולים עלי ואני לא מגיעה לפדאלים, אבל תנו לי עוד כמה חודשים!



יום שני, 4 באפריל 2011

היום אני בת שנתיים!

בת יום. בת שנה
לפני יומיים.


אמא אומרת שאין כמוני. שאני חכמה ומוצלחת ונהדרת, והילדה הכי נפלאה שיכול להיות. אני מברברת בלי סוף ומתחילה להרכיב משפטים, יודעת בדיוק מה אני רוצה ומה אני לא רוצה, ומשגעת את אמא ואבא עם החוכמות שלי.
למשל, לפני שבוע אמא וסבתא יוספה ואני הלכנו לקנות נעליים. אמא מדדה לי סנדלים ורודים מאוד יפים, ואז הראתה לי זוג באדום. וכמה שאמרתי לה "לא צה אדום!" זה לא עזר, והיא ניסתה להתעקש איתי. בסוף שברתי אותה והיא קנתה לי עוד זוג בסגול. אני באמת לא מבינה למה להתווכח.

ועוד מילים שאני אומרת:

מונקה = מוניקה

לא צה = לא רוצה

תה = חביתה

תום = כתום (התשובה הנצחית לשאלה "איזה צבע זה?")

עו-פם = עוד פעם


ואתמול אמא לימדה אותי לעשות קונג פו. היא ישבה על הרצפה ועשתה קולות מוזרים כמו "וואצ'ה!" ואני עשיתי את התנועות עם הידיים, ואז שתינו התפוצצנו מצחוק. אבל כשהיא אמרה אחרון ודי זה היה אחרון ודי. אמא מאוד גאה בי שאני יודעת מה זה אחרון ודי ולא עושה בלגנים כשנגמר. היא גם אומרת שאני אוכלת כמו נמר וישנה נהדר. בכלל, אמא מתה עלי.

מסתבר שעוד חודש תהיה לי אחות קטנה. בינתיים כשאמא שואלת אותי מה יש לה בבטן, אני בעיקר נגנבת מזה שאין לה פופיק. נראה מה יהיה עוד חודש.