בת יום. 
בת שנה 
לפני יומיים.אמא אומרת שאין כמוני. שאני חכמה ומוצלחת ונהדרת, והילדה הכי נפלאה שיכול להיות. אני מברברת בלי סוף ומתחילה להרכיב משפטים, יודעת בדיוק מה אני רוצה ומה אני לא רוצה, ומשגעת את אמא ואבא עם החוכמות שלי.
למשל, לפני שבוע אמא וסבתא יוספה ואני הלכנו לקנות נעליים. אמא מדדה לי סנדלים ורודים מאוד יפים, ואז הראתה לי זוג באדום. וכמה שאמרתי לה "לא צה אדום!" זה לא עזר, והיא ניסתה להתעקש איתי. בסוף שברתי אותה והיא קנתה לי עוד זוג בסגול. אני באמת לא מבינה למה להתווכח.
ועוד מילים שאני אומרת:
מונקה = מוניקה
לא צה = לא רוצה
תה = חביתה
תום = כתום (התשובה הנצחית לשאלה "איזה צבע זה?")
עו-פם = עוד פעם
ואתמול אמא לימדה אותי לעשות קונג פו. היא ישבה על הרצפה ועשתה קולות מוזרים כמו "וואצ'ה!" ואני עשיתי את התנועות עם הידיים, ואז שתינו התפוצצנו מצחוק. אבל כשהיא אמרה אחרון ודי זה היה אחרון ודי. אמא מאוד גאה בי שאני יודעת מה זה אחרון ודי ולא עושה בלגנים כשנגמר. היא גם אומרת שאני אוכלת כמו נמר וישנה נהדר. בכלל, אמא מתה עלי.
מסתבר שעוד חודש תהיה לי אחות קטנה. בינתיים כשאמא שואלת אותי מה יש לה בבטן, אני בעיקר נגנבת מזה שאין לה פופיק. נראה מה יהיה עוד חודש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה