היום היה לי כיף בבריכה!

שי, הדוד הנחמד שמנהל את הבריכה של ימית, אמר לאמא שתביא אותי ביום שני, כי יש פחות אנשים ואולי יהיה לי יותר נחמד. אז היום בבוקר הגענו לשיעור עם המדריכה ימית. בכיתי קצת בהתחלה, כי אני כבר רגילה שבבריכה בוכים, אבל פתאום הבנתי שאם אני בוכה אמא לוקחת אותי הצידה ואני מפספסת את כל האקשן. אז הפסקתי לבכות ואמא הצטרפה לשאר האמהות והתינוקות. הכי כיף היה כששמו באמצע הבריכה מזרון ענק, ונתנו לנו לזחול עליו. בתמונה הזו אני קצת על המזרון, ואמורה לדחוף את אמא עם הרגל בשביל להתקדם.

בתמונה הזו ימית מראה לאמא איך להחזיק אותי נכון (דודה שרון טוענת שאמא מחזיקה אותי כל כך חזק עד שלא זורם לי דם לידיים). [דודה שרון מדברת שטויות, אמא].

ופה אני עם כל הילדים על המזרון. לילדה שמצד ימין שלי גם קוראים לירי!

הגעתי הביתה מותשת ומורעבת, אבל היה כיף! יום שישי נלך שוב, הפעם עם אבא, ונראה איך יהיה.

כמה תמונות שאני חייבת לכם:

קודם כל, זה נתנאל, הבן של לינה.

וזוכרים שהייתה ברית לארנון? אז הנה עוד תמונה (יותר טובה) של אמא ואבא, ומיטל וגלעד, וענת ועמית, וכל הדור הבא, כלומר ארנון ושי ואני. זו תמונה מגניבה כי אמא מכירה את מיטל וענת כבר 16 שנה. זה המון. כשחושבים על זה, אמא ממש זקנה...

אבא אומר שאני משכוכית.

היום שוב היינו בבריכה. אמא אומרת שהיה שיפור משמעותי מהפעם הקודמת. קודם כל, לקח לי הרבה יותר זמן להתחיל לבכות. וגם כשבכיתי, זה היה מכוח האינרציה, ולא ההיסטריה שהפגנתי פעם קודמת. בילינו את כל השיער כמעט במים, ואמא חיבקה אותי חזק חזק, ובשלב מסוים נרגעתי מספיק כדי להתחיל לפטפט. האיש הנחמד שמנהל את המקום אמר לאמא להביא אותי לשיעור ביום שני, כי הוא פחות עמוס ויש בו פחות אנשים ואולי יהיה לי יותר נחמד. ולמה אבא אומר שאני משכוכית? כי אני התחלתי לבכות, ואז סחפתי אחרי עוד כמה ילדים, ועד סוף השיעור הייתה מקהלה של צרחות בכל מיני טונים. הפעם היה תור המדריכה להיראות מיואשת...

ככה זה נראה כשהייתי עם אמא במים. עוד כמה שבועות ותהיה פה תמונה שלי במים, מחייכת...

ואני חייבת עוד תמונה של החלוק ההורס שדודה שרון קנתה לי. אחרי שאמא ואבא הלבישו אותי, כל שאר ההורים הסתכלו עלי בהערצה וקינאה. הם היו מתים שלילדים שלהם יהיה כזה חלוק, ולא סתם מגבת מעפנה!

הייתי היום אצל דוקטור קומרוב לבדיקת התפתחות.

אז אמנם כשהיא התחילה לבדוק אותי נהייתי נורא רצינית, העיניים שלי נהיו כמו שני אגמים, והשפה התחתונה התחילה לרעוד לי (כי זה מה שקורה כשאנשים זרים מתעסקים איתי), אבל זה בסדר. היא אמרה שאני לא סתם מפותחת, אני מקדימה את זמני!

למשל, זה שאני מחזיקה ידיים אחת בשניה. וזה שאני מתהפכת חופשי מהגב לבטן. או שאני, כמו בתמונה, עומדת על הידיים, ולא על הזרוע. היא אמרה שאני משהו משהו!

וזה אני, כשאבא ניסה להושיב אותי על הכתפיים שלו. פתאום ראיתי את הבית נורא מגבוה!

וזו סתם תמונה שאמא הוסיפה כי היא ממש טובה. כמה נוח בסלקל!

מזמן לא כתבתי, אבל אמא אשמה.

היא הייתה בטראומה מיום שישי ורק עכשיו הצלחתי לשכנע אותה לספר לכם מה קרה.

לקחו אותי לבריכה, לשחות עם עוד תינוקות.

בהתחלה דווקא היה לי נחמד, אבא עשה לי סופר-בייבי והיה מצחיק.



אבל אחר כך הבנתי שאני במקום זר וחדש ושיש שם ריח מוזר (אמא אמרה שזה כלור) ושיש שם עוד המון אנשים, אז נהייתי מאוד רצינית:


במים, בשלוש דקות הראשונות, היה בסדר. הייתי מאוד רצינית ובכלל לא השתוללתי כמו באמבטיה, אבל אמא חשבה שממש אוטוטו זה יקרה. ואז המדריכה לקחה אותי כדי להדגים איתי משהו:

ואז זה מה שקרה:

וזה נמשך ככה עד סוף השיעור. אמא הייתה הרוסה. בסוף עטפו אותי בחלוק מגבת מגניב שדודה שרון קנתה לי ולקחו אותי הביתה.

אמא אמרה שננסה שוב השבוע. נראה מה יקרה...

בשעה טובה נולד נתנאל דוברונבסקי,

הבן של לינה, באיחור של שבועיים! מזל טוב!

ככה ביליתי את סוף השבוע.

אמא מבטיחה לצלם את זה מעוד זוויות, אבל בינתיים זה לא רע.

מזל שמחר סופשבוע, יהיה לי זמן לנוח.

כי היה לי שבוע ממש עמוס.

ביום שני הייתי בטיפת חלב, אבל כבר סיפרתי על זה. ביום שלישי אמא לקחה אותי לאחד מהימים האלה שבהם אנחנו מתרוצצות ממקום למקום. היינו בבנק, ובקניון, ואצל סבתא פלוריקה לחגוג לה יומולדת, ואצל סבתא קוקה לישון קצת, ואז לפיקניק יומולדת של מיטל.

היו שם המון המון תינוקות: שי ושי וגילי וגילי ונועם וליה ואני, וארנון. נראה לי שאם הוא לא היה רק בן חודש וחצי, הוא היה מעריך את הסטטיסטיקה הרבה יותר. שכבתי על הדשא ועשיתי פרצופים, בזמן שכל שאר הבנות זחלו ושיחקו אחת עם השניה ואכלו דשא. וכמובן שבשבע שפכתי לאגר ואמא הייתה חייבת לרוץ איתי הביתה. אבל זו לא אשמתי. היא הרגילה אותי ללו"ז, שלא תתחיל לשנות לי אותו סתם ככה.

אתמול ניקינו את הבית (עזרתי! טוב, לא הפרעתי, זה גם משהו), והיום היינו בארוחת צהרים במסעדה ואז נסענו לקניון רחובות, כי לאמא היו סידורים. כמובן שבשניה שהגענו לשם רציתי אוכל. אמא הכניסה אותי לחדר הנקה בשילב. זה לא ממש חדר, זה יותר קיטון, עם כסא כתר פלסטיק ומשטח החתלה ש"לכי תדעי איזה ילדים מג'ויפים שכבו עליו". היא עשתה פרצוף ואמרה לי לא לגעת בשום דבר, ואם אפשר גם לא לנשום יותר מדי.

ועכשיו אנחנו בבית, במזגן. נראה מה היא מתכננת לי לסוף השבוע...

היום היינו בטיפת חלב.

היו לי קצת חששות, לאור הפעם הקודמת, אבל דווקא היה מצוין.

האחות רונית (היא לא מרשה לי לשים תמונה שלה) בדקה אם אני רואה (כן) ושומעת (כן) ומרימה את הראש כמו שצריך (כן). ואז היא שקלה אותי (5 קילו! אמא הייתה מבסוטית לאללה), ומדדה אותי (57 ס"מ) ומזמזה אותי קצת פשוט כי אני מותק. נראה לי שהיא אמרה לאמא משהו על זה שבפגישה הבאה יש חיסון. הן יכולות להמשיך לתכנן, אני בפירוש לא מתכוונת להגיע.

אמא אומרת שמזווית מסויימת, כשאני מרימה את הראש, אני נראית כמו צב קטן. מה אתם אומרים?

היום היה ממש כיף.

היינו במסיבה שעשו לארנון, הבן של ענת חברה של אמא. רוב הזמן ישנתי בעגלה, ואז אבא האכיל אותי, ונתנו לי לשחק קצת על הדשא. גם שי של מיטל הייתה, ומיטל אמרה שהיא חושבת שאני בובה, כי היא כל הזמן ניסתה לגעת בי. ואז במקרה כולנו היינו ערים בבת אחת, אז ההורים רצו מהר מהר לצלם את כולנו יחד, וזה מה שיצא.

הנה, אמא תפסה תמונה יותר טובה של הראש למעלה.

ותראו איזו תמונה הורסת שלי עם המיקי מאוס שדודה שרון הביאה לי מארצות הברית!

לאמא יש תחביב חדש.

היא שמה אותי על הבטן, ובודקת כמה זמן לוקח לי לחטוף עצבים ולהתחיל לצרוח. בהתחלה היו שתי אפשרויות: או שנפלתי ישר על האף וזה נראה ככה:

או שהרמתי את הראש לבדוק שאני לא מפספסת שום דבר, ואז זה נראה ככה:

והאמת היא שהעסק מצא חן בעיני, כי היום אמא שמה אותי על הגב, ופעמיים מצאה אותי על הבטן! נראה לי שיש לעניין הזה פוטנציאל, ואני רק צריכה לחקור אותו. אחרי הכל, כמה אני יכולה לזוז ברחבי הבית על הגב? זה כבר לא מאתגר. הגיע הזמן למצוא דרכים חדשות. ויש לי הרגשה שעל הבטן אני אתקדם יותר מהר. אני גם מרימה את הראש ממש לגובה, אבל אמא לא הספיקה לצלם, אז היא חייבת לכם.

ואם למישהו יש ספק שאני הבת של אבא שלי, תראו את התמונה הזו!