אבא אומר שאני משכוכית.

היום שוב היינו בבריכה. אמא אומרת שהיה שיפור משמעותי מהפעם הקודמת. קודם כל, לקח לי הרבה יותר זמן להתחיל לבכות. וגם כשבכיתי, זה היה מכוח האינרציה, ולא ההיסטריה שהפגנתי פעם קודמת. בילינו את כל השיער כמעט במים, ואמא חיבקה אותי חזק חזק, ובשלב מסוים נרגעתי מספיק כדי להתחיל לפטפט. האיש הנחמד שמנהל את המקום אמר לאמא להביא אותי לשיעור ביום שני, כי הוא פחות עמוס ויש בו פחות אנשים ואולי יהיה לי יותר נחמד. ולמה אבא אומר שאני משכוכית? כי אני התחלתי לבכות, ואז סחפתי אחרי עוד כמה ילדים, ועד סוף השיעור הייתה מקהלה של צרחות בכל מיני טונים. הפעם היה תור המדריכה להיראות מיואשת...

ככה זה נראה כשהייתי עם אמא במים. עוד כמה שבועות ותהיה פה תמונה שלי במים, מחייכת...

ואני חייבת עוד תמונה של החלוק ההורס שדודה שרון קנתה לי. אחרי שאמא ואבא הלבישו אותי, כל שאר ההורים הסתכלו עלי בהערצה וקינאה. הם היו מתים שלילדים שלהם יהיה כזה חלוק, ולא סתם מגבת מעפנה!