כי היה לי שבוע ממש עמוס.
ביום שני הייתי בטיפת חלב, אבל כבר סיפרתי על זה. ביום שלישי אמא לקחה אותי לאחד מהימים האלה שבהם אנחנו מתרוצצות ממקום למקום. היינו בבנק, ובקניון, ואצל סבתא פלוריקה לחגוג לה יומולדת, ואצל סבתא קוקה לישון קצת, ואז לפיקניק יומולדת של מיטל.
היו שם המון המון תינוקות: שי ושי וגילי וגילי ונועם וליה ואני, וארנון. נראה לי שאם הוא לא היה רק בן חודש וחצי, הוא היה מעריך את הסטטיסטיקה הרבה יותר. שכבתי על הדשא ועשיתי פרצופים, בזמן שכל שאר הבנות זחלו ושיחקו אחת עם השניה ואכלו דשא. וכמובן שבשבע שפכתי לאגר ואמא הייתה חייבת לרוץ איתי הביתה. אבל זו לא אשמתי. היא הרגילה אותי ללו"ז, שלא תתחיל לשנות לי אותו סתם ככה.
אתמול ניקינו את הבית (עזרתי! טוב, לא הפרעתי, זה גם משהו), והיום היינו בארוחת צהרים במסעדה ואז נסענו לקניון רחובות, כי לאמא היו סידורים. כמובן שבשניה שהגענו לשם רציתי אוכל. אמא הכניסה אותי לחדר הנקה בשילב. זה לא ממש חדר, זה יותר קיטון, עם כסא כתר פלסטיק ומשטח החתלה ש"לכי תדעי איזה ילדים מג'ויפים שכבו עליו". היא עשתה פרצוף ואמרה לי לא לגעת בשום דבר, ואם אפשר גם לא לנשום יותר מדי.
ועכשיו אנחנו בבית, במזגן. נראה מה היא מתכננת לי לסוף השבוע...
עבודה יפה- לא לגעת בכלום. אף פעם. של אף אחד. עכשיו אני מבינה את הסיפורים של סבתא קוקה שאחרי שהיו מבקרים אותנו חברים היא הייתה מרתיחה את כל הצעצועים. אני ממשיכה לאגור ספונג'טות.
השבמחקהשאלה היא מה היא עשתה עם הלגו שהשתין עליו כלב.
השבמחקהקריסטל שלנו....
השבמחק