איזה מעצבנת אמא. כל הזמן אסור אסור אסור.

אסור לי לתלוש לה את המשקפיים, ואסור לי למשוך לה בשיער, ואסור לי לטבול את היד במים של החתולים, ואסור לי להישען על הכסא הגבוה ולעמוד לבד, ואסור לי לזחול מתחת לטלוויזיה, ואסור לי למשוך לפליני בזנב, ואסור לי להכנס לכלוב של מוניקה, ואסור לי להישאר לבד על הספה, ואסור לי לעשות סלטות על שידת ההחתלה, ואסור לי להתאמן בקפיצת ראש מהאמבטיה לרצפה.

אז מה כן מותר לי?!

סוף סוף החלטתי לעשות לאמא נחת ולצחוק!

חורף!

היום חורף אמיתי בחוץ, ויש רוח ויורד גשם. מרים באה לקחת אותי מהבית, כי אבא חולה ומסכן, ולפני שהוציאו אותי החוצה אבא הלביש לי את המעיל ההורס שדודה שרון הביאה לי מארצות הברית.

אבל הוא היה קצת גדול...

בתיאבון!

דברים טעימים שהם אוכל:

אבוקדו, תפוח, אגס, בננה, טחינה, לחם, ביסקוויטים, דייסה, מרק עוף וירקות שאמא או סבא מכינים, גרבר בכל הטעמים, פנקייקים של דיקסי.

דברים טעימים שהם לא אוכל:
עיתונים, גרביים (על הרגל או לא על הרגל), הרגל שלי, האצבעות שלי, השיער של אמא, הכדורים בבריכה, מוצץ, החוט של המוצץ, כל הצעצועים שלי.

לא תאמינו מה קרה בסוף השבוע.

אמא ואבא נסעו לים המלח והשאירו אותי עם סבא שלמה וסבתא יוספה ודודה שרון! היה לי מה-זה כיף. לא רק שלא התגעגעתי אליהם, גם לא קפצתי משמחה כשהם חזרו. נראה לי שאמא קצת נעלבה. אבל מה לעשות שחגגתי כל הסופ"ש?

למשל, ביום שבת ישבתי בבית קפה עם סבתא קוקה ודודה ביבי וסבא וסבתא. אכלתי גרבר של קטנים ופוקאצ'ה של גדולים. ביום שישי אמא לקחה אותי לגינה ליד הבית. אני לא יודעת איך היא ידעה שיש שם גינה, כי הרי אמא אף פעם לא לקחה אותי לשם... היא נתנה לי לזחול על הדשא...

והתנדנדתי בפעם הראשונה בחיי! אני לא מסתכלת קדימה כי מסביב היו המון מבוגרים וילדים ותינוקות וכלבים וכל אחד ואחד מהם היה יותר מעניין מהמצלמה.

ודודה שרון לקחה אותי לבריכה. עסקים כרגיל!

סיכום סוף השבוע.

סוף השבוע התחיל בזה שדודה שרון באה לעשות עלי בייביסיטר. היא אמנם הייתה מאוד מסכנה כי כאבה לה השן, אבל היא לקחה אדוויל והייתה גיבורה (וביום שישי היא הלכה לד"ר ירושלמי והוא עקר לה אותה! איזה מזל שעוד אין לי שיניים...). עשינו כיף חיים! אמא אומרת שדודה שרון השפעה טובה עלי. למשל, התחלתי לפטפט בהברות ברורות כמו בה ואה ומה. בלי קשר בניהן, אבל גם זה יגיע. ויותר מזה, החלטתי שלשבת זה לחלשים, ופשוט נעמדתי.

דודה שרון כל כך עייפה אותי, שהלכתי לישון בשבע וחצי בערב, וקמתי בשבע וחצי בבוקר. אמא הייתה מבסוטית.

יום שישי היינו במוצצים להחליף משהו. אמנם לאמא לא היה פתק החלפה, או חשבונית, או משהו, אבל המוכר הסתכל עלי ואמר "היא כל כך יפה, שאני אעשה משהו שאסור לי", והחליף לנו. אבא שאל את אמא אם לא אכפת לה שהיא מלמדת אותי להשתמש ביופי שלי כדי להשיג דברים. אמא אמרה שלהפך, כמה שיותר...

היום הייתי כל היום אצל סבא שלמה וסבתא יוספה. סבא עשה לי פרצופים מצחיקים, ועשינו חיינדלאך ודוץ דוץ דוץ.

סוף השבוע נגמר בזה שזחלתי וגיליתי שאמא השאירה את הדלי של הספונג'ה מלא במים באמצע הסלון. כיוון שאלף פעם אבא אמר לה לא לעשות את זה, החלטתי ללמד אותה לקח, והפכתי אותו (היא אומרת שהיא חשבה שאני לא מספיק חזקה לעשות את זה. היא לא מבינה שאני סופרמן). היא מצאה אותי שוכבת באמצע שלולית ענקית של מים, ופשוט עמדה והתגלגלה מצחוק. את אבא זה הצחיק פחות... הם שמו אותי במיטה עטופה במגבת, ובינתיים גרפו את המים. אני ניצלתי את הזמן הזה כדי להתאמן בלעמוד על הברכיים ולהתכונן לעמוד באמת.

שבוע טוב!

זה ממש לא בסדר שעבר כל כך הרבה זמן ואמא לא כתבה.

אז היא תכתוב עכשיו הכל, ויותר מאוחר תוסיף תמונות.

קודם כל, אתמול היינו בטיפת חלב. רונית לא הייתה כי היא בשמירת היריון, אז היינו אצל לאה. דבר ראשון שלאה אמרה הוא שיש לי עיניים מאוד יפות. היא כנראה חשבה שאם היא תמרח אותי במחמאות אני לא אשים לב שהיא מכינה חיסון. אני שוקלת 7.100 קילו, ואני באורך 65 ס"מ. לאה אמרה שאני גדלה בדיוק כמו שצריך. ואז היא עשתה לי חיסון וסבתא יוספה כמעט מתה. אבל הייתי גיבורה, בכיתי רק קצת וזהו. לא סיפור.

אז מה עוד חדש? אני זוחלת כמו נמר. בעיקר אם יש משהו מעניין קדימה, כמו שלט של טלוויזיה או חתול. גיליתי שהבית שלנו הוא לא רק הסלון - יש ממ"ד, ולאמא ואבא יש חדר שינה, והכי טוב, יש מטבח. למה הכי טוב? כי במטבח יש שתי קערות עם מים, שממש מחכות רק לי. אמא אומרת שהן של פליני ומוניקה, אבל לדעתי גם לי מותר לשחק איתן. אז כשאמא לא רואה, אני זוחלת לשם מהר מהר, נעצרת ליד אחת מהן, וטובלת אצבע. ושוב טובלת אצבע. ואחרי כמה פעמים כאלה, אני עושה פלאחץ' גדול עם כל היד. אמא צעקה עלי כמה פעמים להתרחק משם, והרימה אותי והניחה אותי על השטיח, אבל היא התגלגלה מצחוק תוך כדי, אז לא נראה לי שהיא רצינית. אני גם עומדת על הברכיים, בעיקר במיטה (כמו בתמונה).

מזג האוויר משתנה פה. כל הבגדים הקצרים והחתיכיים שלי נעלמו מהשידה, ובמקומם יש סוודרים ומכנסים ארוכים וכאלה. אמא התבאסה בהתחלה, אבל אז נזכרה בכל הבגדים המהממים שדודה שרון הביאה לי מארצות הברית, ובקניות המטורפות שסבא שלמה וסבתא יוספה עשו בדרום תל אביב, ועבר לה. אני אהיה חתיכית גם בחורף! אמא גם החליפה לי את השמיכה לשמיכת צמר שהייתה שלה פעם, כשהיא הייתה תינוקת (כנראה לפני מיליון שנה) ושמה לי מצעים של חורף, עם ציפה והכל, אז בלילה חם לי ונעים לי.

בבריכה נורא כיף. יונתן ודניאל ואני נפגשים כל שבוע, ויש לנו מדריכה חדשה, שקוראים לה עינת. אמא אומרת שהיא היפר אקטיבית, כי היא הריצה את כל ההורים בשיעור האחרון, עד שלאמא ולאביב, אבא של דניאל, נגמר האוויר. אבל היה מגניב - עשינו גלים, וגלשנו על קרש, ושיחקנו עם כדורים.

התחביב החדש שלי הוא לגרום לילדים אחרים לבכות. אני לא עושה את זה בכוונה, ככה יוצא. אתם מבינים, כשאני ממש שמחה, אני משמיעה צווחות כאלה גבוהות ושמחות, ומסתבר שיש ילדים שזה מפחיד אותם. רשימת הקורבנות מונה בינתיים את נתי של לינה, יונתן מהבריכה, ארנון של ענת, וילדה שפגשתי ברחוב שקוראים לה ליה. אה, ויום שישי פגשתי את ג'ינג'ר, כלבת בוקסר מעורבת, וצווחתי עליה כל כך הרבה ובכל כך הרבה התלהבות, עד שהיא ברחה מתחת לשולחן ולא יצאה עד שאמא ואבא לא לקחו אותי הביתה. מה לעשות שאני ילדה שמחה ומאושרת?

עכשיו אנחנו אחרי החגים.

יום ראשון נסענו לירושלים, לבקר את דוד מאיר ודודה חנה בסוכה. כמעט כל הילדים שלהם היו (יש להם 12 ילדים, לאמא יש עוד הרבה עבודה...) והם נורא שמחו לראות אותי. הבנות רבו על הזכות להחליף לי בגדים ולטייל איתי עגלה. קיבלתי מאמא של חנה נמר קטן, וכולם אכלו ארוחת גורמה שדוד בישל. גם סבא שלמה וסבתא יוספה היו, וגם דודה שרון. היה ממש כיף, אבל הגענו מאוחר הביתה. זו תמונה שלי עם דוד מאיר:

יום שלישי נסענו כולנו לנחלת בנימין ושינקין בתל אביב. אבא שם אותי במנשא, וחבש לי כובע, והלכנו ככה. אמא רצתה לקנות לי פיה, אבל לא מצאה את מה שרצתה, אז הם קנו וילון אמבטיה עם צפרדעים, לכבודי. אחר כך הם שמו אותי אצל דודה שרון והלכו לסרט. אני לא חושבת שזה בסדר להשאיר אותי וליהנות בלעדיי, אז לא הסכמתי ללכת לישון וצרחתי לשרון שעתיים על הידיים. אבל אבא ואמא מאוד נהנו מהסרט...
זו אני במנשא על אבא:




יום רביעי אמא ניקתה את הבית מהר מהר בלי להעיר את אבא, ואז נסענו למיתר, לדוד אורי. גם הפעם מאוד התלהבו לראות אותי. קיבלתי מתנה פיל סגול שמנגן, וכתבו לי ברכה:


ללירי התינוקת המקסימה,
מגיעה לביקור בפעם הראשונה לביתנו במיתר.
לך מגיע משהו צנוע שיזכיר לך שתמיד כיף לבקר בביתנו.
אוהבים אותך, משפחת שדה, אורי, שוש, ענת, טלי, יותם ותהילה.

זו טלי, בת דודה שלי. נכון היא נורא יפה?

יום חמישי אמא לקחה אותי לבקר את חברה שלה גיל שילדה. לבן שלה קוראים יהב והוא ממש חמוד. הגיעה לשם דודה של גיל, וכשהיא החזיקה אותי התגלגלתי מצחוק, מה שהוכיח לאמא שזה לא שאני לא צוחקת, זה שהיא ואבא פשוט לא מצחיקים...
ביום שישי נסעתי ליער קדימה, כי ליואב, הבן של בן דוד גיא, חגגו יומולדת. חיכתה לי שם הפתעה - דודה ביבי קנתה לכל הנינים דגלים של שמחת תורה, וצילמה את כולנו יחד.

נכון שבוע עמוס?

אתם יודעים מה כיף לעשות כשאוכלים?

המון דברים. למשל, נורא כיף לדחוף את כל האצבעות לפה, כך שהן יוצאות מכוסות במרק. וגם נורא כיף להראות לאמא כמה אני גמישה ולדחוף לפה את הרגל. ונורא כיף לעזור לאמא להאכיל אותי, ולתפוס את הכפית.נורא כיף לראות פתאום את פליני ולסובב אחריו את הראש, לא משנה אם יש כפית בפה או לא. ונורא כיף לתת לכפית מכה ולעשות על אמא פצ'וי של אפרסק. בכלל, אוכל זה נורא כיף.

ככה זה נראה היום כשאמא האכילה אותי. בואו נאמר את זה ככה - כל הכיסוי של הטיולון עכשיו על החבל, כי אמא פירקה את כל העגלה וכיבסה הכל. וסוף סוף היא ואבא הבינו את הרמז, והם הולכים לקנות לי כסא אוכל.

אמא ואבא קצת עצובים.

יש אתר אינטרנט שנקרא "עין הדג" ולפני כמה ימים המנהלים שלו הודיעו שהם סוגרים אותו. ולמה זה חשוב? כי אמא ואבא נפגשו בזכות האתר הזה. זה אתר שמדבר על קולנוע, ופעם בכמה זמן כל האנשים שגלשו שם היו נפגשים. אז ב-2003 אמא ואבא נפגשו פעם ראשונה ודיברו, אבל לא קרה כלום. ואז ב-2004 הם נפגשו שוב, ואבא חשב שאמא נחמדה, אבל לא קרה כלום. הוא חיכה כמעט שנה עד שהוא הזמין אותה לצאת איתו! מזל שבסוף הוא התקשר אליה, אחרת בחיים הם לא היו מתחתנים, ויותר גרוע, אני לא הייתי נולדת. יום אחרי החתונה, הם אפילו קיבלו כתבה משלהם באתר!

ועכשיו רד פיש ולונג ג'ון (אלה שמות העט של דורון ועינת, שמנהלים את האתר) כבר עייפים, והחליטו שדי, מספיק להם. זכותם. אז אמא מבקשת למסור להם תודה רבה. כי בזכותם יש להם אותי!

יום כיפור ועוד עדכונים.

מבחינה קולינארית חלו אצלי שינויים רבים. אמא כמעט ולא מניקה אותי (היא אומרת שנגמר לה החלב, אז אני רק מנשנשת לפעמים), ובמקום היא נותנת לי תחליף. בהתחלה היא פחדה לתת לי אותו, כי אולי אני אהיה אלרגית או סתם לא אוהב אותו. ואז היא גילתה שלא משנה מה נותנים לי לאכול, העיקר שזה בזמן. ממש כמוה, בעצם... אז היא הלכה לענת, וענת נתנה לה דוגמה של כל אחד מהתחליפים, והיא נתנה לי לטעום הכל, ואז דודה שרון הייתה באילת וקנתה לה מלא קופסאות של כל מיני דברים. אבל השינוי היותר חשוב הוא שהתחילו לתת לי אוכל אמיתי. אתמול אמא למדה מסבא שלמה איך מכינים מרק עוף, ואז היא טחנה לי את הכל יחד, ונתנה לי בכפית. היה טעים! לקינוח קיבלתי נקטרינה. ואמא אומרת שאני גאון, כי אני כל הזמן מנסה לקחת את הכפית ולאכול לבד. היא לא מבינה שאני עושה את זה כי היא מאכילה אותי לאט מדי. והיום אכלתי בננה שלמה ומאה גרם של המרק הטעים, ואצל סבא וסבתא נשנשתי פיתה עם טחינה ירוקה. כמעט זינקתי מהידיים של סבתא כשהיא האכילה אותי. אני לא מבינה למה הם מתעקשים שאני אבלע קודם את מה שיש לי בפה ורק אחר כך נותנים לי עוד. מעצבנים.

ככה זה נראה כשהאכילו אותי פעם ראשונה מרק. סבתא החזיקה אותי, ואמא האכילה אותי, עד שגנבתי את הכפית.

והיום יום כיפור. לדעתי אמא ואבא מנסים לבלבל אותי. קודם היינו אצל סבא וסבתא ועשינו כפרות (אמא אומרת ששנה שעברה אבא עשה את זה מעל הבטן של אמא), ואבא סובב את הכסף מעל הראש שלי והקריא את השורות שצריך. אבל אחר כך נסענו לטיב טעם כי אמא אמרה שהם צריכים להצטייד...

שנה טובה לכולם!

9 מיליארד השמות של לירי בארי-שדה

בתעודת הזהות של אמא ואבא כתוב לירי בארי שדה. אמא ואבא קוראים לי לירילירי ואמא לפעמים קוראת לי צפרדעונת. סבתא דבורה קוראת לי לירוש. סבתא יוספה קוראת לי ליריל'ה. סבתא קוקה קוראת לי לירילוש בבלוש. מיטל קוראת לי לירלורית. דודה שרון קוראת לי לירי הורסת. סבא שלמה קורא לי הגברת הצעירה. מלאן שמות למישהי בת 5 חודשים, אתם לא חושבים?

כל מיני עדכונים

קודם כל, אתמול קרה משהו מיוחד. דודה שרון נכנסה איתי למים בשיעור השחיה. היא קצת נלחצה והמדריכה כל הזמן שאלה אותה אם היא בסדר (אותי לא צריך לשאול, אני כריש), אבל בסופו של דבר היא מאוד נהנתה. היא קצת נהייתה לבנה כשליאת המדריכה אמרה שהיום לא רק שאנחנו צוללים, ההורים מצלילים אותנו, אבל היא עשתה את זה כמו גדולה (פעם אחת. פעם שניה היא הודיעה לליאת שלא בא לי. דווקא לי לא היה אכפת, אבל ריחמתי עליה...) בסוף היא אמרה לאמא שהיה ממש כיף, ושהיא תבוא שוב. גם שי מהבריכה מאוד התרשם מאיתנו. אני הראשונה בקבוצה שנכנסת עם מישהו שהוא לא אמא או אבא!

ואתמול אחרי הצהרים אמא צילמה אותי כמה תמונות, ואבא אמר שאני כמו דוגמנית. אני מסכימה איתו.

ואת התמונה הזו אל תראו לסבתא יוספה, ובטח לא לקוקה. אתם יודעים שיש לי חתול? יש לי שניים, בעצם, אבל מוניקה מפחדת ממני ובורחת כל פעם שאני מתקרבת אליה. חתולה מצחיקה. לה יש שיניים ולי אין, אז מה היא מפחדת? בכל מקרה, פה אני עם פליני. גם הוא לפעמים מפחד ממני, אבל מאבא הוא מפחד יותר...

מוכנים, היכון, זחל!

אני עוד לא ממש זוחלת, אבל אמא אומרת שאני לגמרי בדרך. הטרנד עכשיו הוא לקנות לי צעצועים "מעודדי זחילה". אמא קנתה לי כדור מגניב, וסבתא יוספה קנתה לי מקל גשם. אבל אז ראיתי את הטלפון שאמא השאירה על המשטח שלי, והוא בהחלט עודד אותי לזחול. אמא הצליחה להציל אותו שניה לפני שפלטתי עליו...

כרגע ניסיונות הזחילה שלי מסתכמים בזה שאני מתרוממת על הברכיים, מתנדנדת קצת, ונופלת קדימה על האף. אבל חכו חכו, אני בדרך

וזו תמונה עדכנית שלי עם דודה ביבי ועם סבתא קוקה. שימו לב לכובע, שלשם שינוי לא נראה עלי דבילי, אלא סתם מצחיק!

אמא קנתה לי מתנה.

זה ריבוע קרטון ועליו כתובים כל מיני דברים, ובאמצע יש עיגול מפלסטיק שקוף. איך שראיתי את זה ישר שלחתי יד לשחק עם זה. זה כל כך מעניין!

מה? זו לא המתנה? זו האריזה שלה? אה. אופס. היא הרבה יותר מעניינת ממה שהיה בתוכה!

ככה אני נראית מתחת למים! (פעם הבאה אני אסתכל למצלמה...)

רונית אמרה לאמא להתחיל לתת לי לטעום אוכל אמיתי.

אז אני הכי אוהבת אבוקדו, וגם בטטה זה טעים, אבל אתם יודעים מה הכי שווה? טחינה של אסא!

מתוך ספר החוקים של לירי:

1. קקי יש לעשות רק על חיתול נקי. במידת הצורך, יש להזעיק את אמא או אבא (להלן, הנתינים), שיחליפו את החיתול. גם אם אין עליו כמעט כלום.
2. במידה והנתינים מכריזים שהיום הם הולכים לישון מוקדם, יש לכוון את השעון הפנימי להתעוררות כל שעתיים. אם הנתינים הלכו לישון מאוחר, ניתן לקום רגיל, הם גם ככה לא יספיקו לישון הרבה.
3. אוכל מוצק לא נועד רק לאכילה! אפשר להרגיש חופשי לירוק אותו, ואז לטבול את האצבע ביריקתי. ולמרוח על השמלה של אמא.
4. המטרה העיקרית במהלך האמבטיה היא לרוקן אותה. יש להשפריץ בכל הכוח עד שרוב המים מוצאים דרכם אל הרצפה.
5. מסתמן כי בין האמבטיה לאוכל קיים פער של כ-7 דקות. הדבר אינו מקובל. יש למחות עליו בכל הכוח, רצוי בצרחות במגוון אוקטבות, עד שהנתינים יבינו את הרמז ויקצרו תהליכים.
6. הנתינים רכי לב הם, שלא לומר פראיירים גמורים, כך שאין תעלול שאי אפשר להתחמק ממנו על ידי חיוך רחב. כדאי לזכור זאת לגיל בו נהיה מבוגרים מספיק להצית את החתול.
7. גבולות נועדו שיפרצו אותם. כלומר, משטח הפעילות בהחלט לא צריך להגדיר את תחום הפעילות. מתחת לשולחן בסלון זה גם בסדר.

והנה סרט שלי צוללת בבריכה.

תגידו שאני לא אמיצה!

אתמול בבריכה,

צילמו אותנו מתחת למים! דוד שי המנהל היה הצלם, ואנחנו היינו הדוגמנים. ליאת המדריכה שיגרה אותנו מתחת למים ישר לידיים של ההורים, ובינתיים שי צילם אותנו. עוד אין תמונות (אני מקווה שיהיו מהר מהר...) אבל בינתיים הנה שתיים שוות שאבא צילם:

זה שי המנהל, האחראי, שאתמול היה גם הצלם התת מימי::

והנה אני באמצע השיעור. הייתם מאמינים שאני אותה ילדה מפה?

ברצינות עכשיו,

אולי די כבר לשים לי כובעים?

נכון שיש לי את סבתא יוספה וסבתא דבורה?

אז לאמא יש את סבתא פלוריקה ואת סבתא קוקה. סבתא פלוריקה היא אמא של סבתא יוספה, וסבתא קוקה היא אמא של סבא שלמה. זה מבלבל, אבל תנסו לעקוב. כשכל אחת מהן רואה אותי, הן מיד מתחילות לומר כל מיני דברים ברומנית, שלא אני ולא אמא מבינות, אבל המשמעות היא טפו טפו טפו, חמסה חמסה חמסה, איזה חמודה הילדה. שתיהן אמרו לי שאם מישהו יציק לי, שיגידו לי והן ירביצו לו. כשאני באה, שתיהן לא מתייחסות לאמא בכלל, אלא רק אלי, כי אותי הן אוהבות יותר.

כשאני באה לסבתא פלוריקה, היא קודם כל אומרת המון פעמים "אני מתה, אני מתה", כי היא נורא שמחה לראות אותי. אחר כך היא מראה לאמא תמונות שסבתא יוספה פיתחה לה, אבל מבטיחה שהיא לא תראה אותן לחבר'ה בקלפים, אפילו שהם מבקשים, כי זה מביא עין הרע, ובכלל, לא מגיע להם. היא תמיד מנסה לשכנע את אמא ללכת לישון ושהיא תשמור עלי, אבל כמעט חוטפת התקף לב מהקונצים שלי. אני לא מבינה למה היא בלחץ כשאני מנסה להתהפך על הספה שלה. אפשר לחשוב... כשאנחנו באות לשם אמא תמיד אוכלת סנדויץ' עם חביתה וגבינה צהובה ושותה דיאט קולה, ואני מחזיקה לסבתא את האצבע שלא תלך לשום מקום. וכשסבתא יוספה מתקשרת לדבר איתה, היא צועקת עליה שהיא מפריעה, כי יש לה אורחת...

זו תמונה שלנו מאתמול.

כשאני מגיעה לסבתא קוקה היא קודם כל אומרת לאמא שתוציא אותי מהסלקל כדי שיהיה לי מקום להתמתח, ומיד הולכת לחדר השינה להכין לי את המיטה. לקוקה יש את המיטה הכי נוחה בעולם, אז בדרך כלל אני חוטפת שם תנומה קצרה, בזמן שקוקה נותנת לי יד, או מחזיקה לי את הרגל ועושה לי נעים. כשאני קמה, אני מספרת לה על מה חלמתי. בינתיים אמא נחה על המיטה לידי. בדרך כלל קוקה מספרת לי שאני עשויה משוקולד, ושאני רק שלה, ושיום אחד היא תאכל אותי. אחר כך היא מספרת לאמא איזה תינוקת חמודה היא הייתה... היא תמיד מכינה לי איזושהי מתנה כשאני באה, בגד או צעצוע, ואם אני בוכה, היא אומרת ברומנית שזה שובר לה את הלב, אז אני משתדלת לא לעשות את זה...

זו תמונה שלי ושל קוקה, גם מאתמול:

זה כיף שיש לי כל כך הרבה אנשים שאוהבים אותי.

היום אני חוגגת ארבעה חודשים.

ומה קיבלתי מתנה? מחט בתחת! טוב, האמת היא שבירך, אבל זה לא משנה! אמא לקחה אותי לטיפת חלב, ורונית שוב התעללה בי. מצד שני, אחר כך היא נתנה לי עוד חיסון שנותנים דרך הפה ודווקא היה טעים. והיא שקלה אותי ומדדה אותי, ואני שוקלת 5.480 קילו, ואני בגובה 59.5 ס"מ. היא הייתה מאוד מרוצה מההתפתחות שלי. גם אמא. והכי מצחיק היה כשרונית הניחה אותי על הבטן, לראות איזה יופי אני מרימה את הראש, ואני הישרתי אליה מבט ותקעתי גרעפס ענקי. אמא כמעט אכלה אותי...

זו תמונה שאמורה לתת מענה לכל מי שטוען באוזני אמא שאני הולכת להיות ג'ינג'ית. זה לא ברור שאני אפרוח בלונדיני?

וזו תמונה מהאמבטיה של אתמול. אבא החזיק אותי, ואני החזקתי את האמבטיה. אמא אומרת שמה שנשאר הוא שאני אכניס את הראש למים ואעשה בועות...

יש לי המון המון לספר.

קודם כל, הכי חשוב, היינו בבריכה ביום שישי. זה היה חשוב, כי אמא ואבא רצו לבדוק אם אני בוכה כי יש אנשים, או כי זו חוויה מוזרה. ואתם יודעים מה התשובה? זה לא משנה, כי אני כבר לא בוכה בכלל! אמא ואני השתתפנו בכל השיעור. אבא אחד אמר לאמא "שינוי מרענן, הא?", שיישרף לו התחת (זה אמא אמרה. אני לא מדברת ככה, כי אני ליידי). אמא אפילו קיבלה אומץ, והצלילה אותי. אתם יודעים מה זה? שהמדריכה לוקחת אותי בידיים, ואומרת לי "לירי, צוללים", וטובלת אותי פעמיים במים ואז מטביעה אותי. סתם, היא לא מטביעה, היא משגרת אותי ישר לידיים של אמא. אז אמנם נבהלתי, וקצת יבבתי (זה לא כמו לבכות), אבל מהר מאוד נרגעתי. היה שם ילד אחד שנורא נבהל והיו צריכים להוציא אותו מהמים צורח, אבל לא אותי. אני הייתי גיבורה. אחר כך אמא הניחה אותי על קרש, וגררה אותי במים, והיה נורא כיף. אתם בטח שואלים את עצמכם למה את תמונות מהאירוע, והתשובה היא שההורים המפוזרים שלי שכחו את המצלמה בבית. יופי להם...

בתור פיצוי, ידעתם שלחלוק המגניב שדודה שרון קנתה לי יש גם נעליים תואמות?

ולשאר החדשות, אמא ואבא גררו אותי ברחבי הארץ ביום שלישי וביום שישי. הם מחפשים לי בית חדש, יותר גדול (נראה לכם שזה בגלל שאני עושה קולות שאני עומדת לזחול? מעניין.) הם ראו כל מיני דברים, והיו פה כל מיני אנשים לראות את הדירה שאנחנו גרים בה היום.

ועכשיו לעוד כמה תמונות, סתם כי זה כיף.

זו אני עם סבתא דבורה...

וזו אני עם סבא שלמה וסבתא יוספה. אתם לא שומעים את זה, אבל ברקע יש מוזיקה מזרחית...


ואלה הבגדים היפהפיים שאמא הלבישה לי ביום שישי. חולצה של בנטון ומכנסיים של גאפ. אני כזו מגניבה...

היום היה לי כיף בבריכה!

שי, הדוד הנחמד שמנהל את הבריכה של ימית, אמר לאמא שתביא אותי ביום שני, כי יש פחות אנשים ואולי יהיה לי יותר נחמד. אז היום בבוקר הגענו לשיעור עם המדריכה ימית. בכיתי קצת בהתחלה, כי אני כבר רגילה שבבריכה בוכים, אבל פתאום הבנתי שאם אני בוכה אמא לוקחת אותי הצידה ואני מפספסת את כל האקשן. אז הפסקתי לבכות ואמא הצטרפה לשאר האמהות והתינוקות. הכי כיף היה כששמו באמצע הבריכה מזרון ענק, ונתנו לנו לזחול עליו. בתמונה הזו אני קצת על המזרון, ואמורה לדחוף את אמא עם הרגל בשביל להתקדם.

בתמונה הזו ימית מראה לאמא איך להחזיק אותי נכון (דודה שרון טוענת שאמא מחזיקה אותי כל כך חזק עד שלא זורם לי דם לידיים). [דודה שרון מדברת שטויות, אמא].

ופה אני עם כל הילדים על המזרון. לילדה שמצד ימין שלי גם קוראים לירי!

הגעתי הביתה מותשת ומורעבת, אבל היה כיף! יום שישי נלך שוב, הפעם עם אבא, ונראה איך יהיה.